ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי) שהורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.
1. בכתב האישום שהוגש נגד העוררים, שהינם אחים, נטען כי במסגרת סכסוך בין משפחת אבי העוררים למשפחת אחי האב אירעה קטטה במהלכה נפצעו העורר 1, איוב חמאיסה (להלן: איוב), ואחיו מוסא. כשלושה חודשים מאוחר יותר הגיעו בני שני פלגי המשפחה לחתונה ולאחריה קשרו העוררים יחד עם שניים מאחיהם ועם בן דודם (להלן: האחרים) קשר לפצוע את בני הפלג היריב, ולשם כך הצטיידו בסכינים ובגרזנים. בשעת לילה באותו יום הגיעו העוררים והאחרים אל השיג של מוחמד חמאיסה, בן הפלג היריב. במקום נמצא אותה עת סלמאן חמאיסה (להלן: המתלונן) יחד עם שניים אחרים. העוררים והאחרים נכנסו עם הרכב לתוך השיג, ויצאו מן הרכב חמושים סכינים וגרזנים. הם התנפלו על המתלונן ועל פי הנטען איוב דקר אותו במותן ימין. לאחר מכן נטען כי העוררים והאחרים תקפו את המתלונן, שהתמוטט על הקרקע, בבעיטות ובמכות והוא איבד את הכרתו. עוד נטען כי בהמשך יצאה אמו של המתלונן (להלן: המתלוננת), מביתה שבסמוך ובראותה כי בנה נפגע החלה לצעוק. או-אז תקף אותה איוב בכך שחבט בראשה באבן גדולה ובעט בה עד שנפלה על הרצפה ואיבדה את הכרתה. לאחר מכן נמלטו העוררים והאחרים מהמקום.
כתב האישום מפרט כי כתוצאה מהמעשים הגיע המתלונן לבית החולים מחוסר הכרה ונותח בדחיפות. במהלך הניתוח עבר לפרוטמיה וכריתה של כיס המרה. המתלונן שהה באשפוז כשישה ימים, אולם יום לאחר שחרורו שב ואושפז בשל כאבים. המתלוננת הגיעה אל בית החולים כשהיא סובלת מחתך בראש האחורי ונזקקה לטיפול רפואי. בגין המעשים הנטענים מיוחסות לעוררים עבירות של חבלה מחמירה ושל קשירת קשר לפשע, וכן מיוחסת לאיוב עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.
2. במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה גם בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי, קבע כי מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית שבבסיסה עדותם של המתלונן והמתלוננת. בית המשפט היה ער לאי דיוקים בעדותה של המתלוננת אולם קבע כי אלא יתבררו בעת שמיעת הראיות. טענת סנגורו של איוב כי איוב כלל לא היה במקום בעת האירוע המתואר בכתב האישום וכי היה בדרכו לרמלה נדחתה נוכח ממצאי איכון הטלפון של איוב המלמדים כי לכאורה היה באזור רהט בסביבות השעה 23:00 אז התרחש האירוע. בית המשפט לא קיבל על כן את לוח הזמנים שהציג הסנגור תוך שציין את האפשרות כי עדויות העדים בנוגע לזמנים אינן מדויקות ב"רמה של דקות". אשר לעורר 2, חליל חמאיסה (להלן: חליל) נקבע כי עדויות המתלוננים נגדו מבססות לכאורה הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. מחלוקת על קיומה של עילת מעצר לא היתה.
בית המשפט הורה על הכנת תסקירי מעצר בעניינם של העוררים ולאחר שאלה הונחו בפניו הורה על מעצרם עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי בהתחשב בכך שמדובר בתיק אלימות קשה ומורכב שביסודו סכסוך בלתי פתור בין שתי המשפחות, ובהתחשב בכך שלא בחלו בתקיפת אישה מבוגרת ובדקירת בן משפחה, נשקפת מסוכנות גבוהה ביותר הן לעוררים עצמם בשל חשש למעשי נקם והם למתלוננים, באופן ש"רק חלופת מעצר הדוקה ואיתנה יכולה לשמש כחלופה ראויה. בית המשפט התרשם מן המפקחים המוצעים, אך נוכח המסוכנות הרבה קיבל את עמדת שירות המבחן כי אין מדובר בחלופות ראויות.
3. הסנגור גורס כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית. לדבריו, היה על בית המשפט ליתן משקל לטענתו בדבר "כרסום ממשי", כלשונו, בראיות התביעה המגלות סתירות מהותיות ואף מצביעות על כי גרסת המתלוננים היא גרסה שקרית. לעניין זה הוא מטעים כי מההודעות שמסר המתלונן עולה כי הוא כלל אינו יודע מי דקר אותו (בגרסתו הראשונה לא מסר כי איוב היה אחד המעורבים שיצאו מהרכב; בגרסתו השניה מסר כי לאחר שהרגיש דקירה וחזר אחורה ראה את איוב מגיע מימינו, ואז נפל ואיבד את ההכרה; בגרסתו השלישית מסר שלאחר שהרגיש דקירה נפל ואיבד את ההכרה ולא ראה דבר). כן הוא טוען כי המתלוננת מסרה גרסאות סותרות באשר לזהות האדם שדקר את המתלונן (רק בשתיים מהודעותיה מסרה כי איוב היה זה שדקר את המתלונן) ובאשר באשר למקום הימצאה בעת האירוע.
הסנגור שב על טענת האליבי של איוב לפיה הוא כלל לא נמצא ברהט בעת ביצוע העבירות או בסמוך לכך. לדבריו, איכון מכשיר הטלפון הנייד של איוב אינו מתיישב עם המסקנה כי בסמוך לשעת האירוע נמצא איוב ברהט. בהקשר זה הוא מטיל ספק בשעת הדקירה שצוינה בכתב האישום וגורס כי על אף שבכתב האישום צוין כי האירוע התרחש בסמוך לשעה 23:00, הרי שבפועל מהראיות עולה כי הוא התרחש בסמוך לשעה 23:42. במצב דברים זה הוא סבור כי היה מקום ליתן משקל ללוחות הזמנים שהציג המלמדים כי בעת שהתרחש אירוע הדקירה איוב כלל לא נמצא ברהט. עוד הוא סבור כי היה מקום ליתן משקל לטענתו כי ישנם עדים נוספים שלא נחקרו.
אשר לחלופות המעצר שהוצעו, הסנגור טוען כי בית המשפט נמנע מלהורות על שחרורם של העוררים לחלופות המעצר שנבחנו על ידי שירות המבחן, אך בשל כך שלא נערכה סולחה בין שני פלגי המשפחה. הוא מבהיר כי לעת הזו לא ניתן כלל לערוך סולחה שכן בגין המקרה נשוא כתב האישום נודה הפלג השני של המשפחה ומקום הימצאם אינו ידוע לאיש. הוא מדגיש כי חלופות המעצר המוצעות מצויות הרחק ממקום מגוריהם של העוררים, תחת פיקוחם של מפקחים מהם התרשם שירות המבחן לחיוב.
4. בהתייחס לתשתית הראיות מציינת באת כוח המדינה כי המתלוננת הבהירה שהדברים שמסרה מייד בסמוך לאירוע נאמרו מתוך בלבול בעקבות האירוע ורק לאחר מכן מסרה גרסה מסודרת. מכל מקום היא סבורה כי יש בעדויותיהם של המתלונן והמתלוננת כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית מספקת, גם אם יש חולשה ראייתית מסוימת לעניין הדקירה, שכן קיימות ראיות מוצקות לעצם ההשתתפות באירוע. היא גורסת כי איכון שיחותיו של איוב מלמד כי הוא היה באיזור רהט, ואשר לטענה בדבר הצורך לחקור מעורבים נוספים היא מציינת כי באפשרות העוררים לזמנם כעדי הגנה.
באת כוח המדינה מבהירה כי המעצר נחוץ על מנת למנוע שרשרת של נקמות ומבהירה כי כבר למחרת האירוע נשוא כתב האישום היה אירוע ירי נוסף בין המשפחות. לדבריה, מסוכנותם של העוררים זועקת מן העובדות, נלמדת מהתסקירים ונתמכת בעברם הפלילי של העוררים. היא מציינת כי קבועים שלושה מועדי הוכחות בחודשים פברואר - מרץ.
5. החלטתי לדחות את הערר.
סנגורם של העוררים העלה טענות מטענות שונות המבקשות להוליך למסקנה כי לא מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית. איני רואה לקבל טענה זו. בית המשפט המחוזי נדרש לטענות השונות ומקובלת עליי קביעתו כי ראיות לכאורה למעורבותם של העוררים באירוע המתואר בכתב האישום קיימות. הטענות שעניינן הסתירות בעדויות המתלוננים ראוי להן בנסיבות המקרה הנוכחי שתתבררנה במסגרת ההליך העיקרי וכך גם טענתו של הסנגור כי לוח הזמנים של ערב האירוע מלמד כי הוא התרחש בשעה מאוחרת מכפי שצוין בכתב האישום, באופן המתיישב עם טענת האליבי של איוב. לעת הזו, דו"ח האיכון מתיישב עם גרסת התביעה בכתב האישום ויש להניח כי עדויות המתלוננים אשר לאותו אירוע קשה אינן נוקבות בשעות ובדקות בהן התרחש האירוע ברמת הדיוק המרבית. די בכך בשלב זה. מעבר לכך, גם אם ניתן לטעון כי קיים קושי מסוים באשר לראיות התביעה בשאלת זהותו של האדם שדקר את המתלונן, דומה כי קשה לחלוק על כך שראיות לכאורה למעורבותם של העוררים באירוע התקיפה קיימות, ודי בכך.
6. האירוע המתואר בכתב האישום הוא אירוע קשה וחמור לא רק בשל כך שמדובר לכאורה בפרי התארגנות והצטיידות מראש של המעורבים בו, בפגיעה במתלוננת שהיא אישה מבוגרת ובגרימת נזק גופני חמור למתלונן, אלא גם בשל כך שמדובר באירוע המשתבץ לתוך תמונה רחבה יותר של סכסוך ממושך הקיים ככל הנראה בין שני פלגי המשפחה ואשר במסגרתו אין בוחלים שני הפלגים בנקיטת אמצעים קשים ואלימים זה נגד זה. במצב זה המסוכנות החריפה הקיימת היא כפולה: ראשית סכנה לעוררים עצמם מפני נקמתם של בני הפלג היריב. שנית, סכנה להתחדשות מעגל האלימות בין הצדדים, אשר עשוי לגבות גם את חייהם של חפים מפשע ולסכן את ביטחון הציבור. לכך יש להוסיף את עברם הפלילי של העוררים: לאיוב הרשעות בעבירה של התחזות לאחר, חבלה במזיד ברכב, תקיפת שוטר ותגרה במקום ציבורי, ואילו לחליל הרשעה בעבירות רכוש.
הסנגור ביקש לתלות את מרכז הכובד של ההחלטה שלא להורות על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר בכך שלא הושג הסכם סולחה ולא כאלה הם פני הדברים. ראשית, אציין כי לטעמי ספק אם במצב הנוכחי הסכם סולחה די בו כדי להפיג את המסוכנות הקיימת והנשקפת מהעוררים ולהם (וראו גם: בש"פ 3034/06 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם (לא פורסמה, 20.4.06); בש"פ 9015/01 סידאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 19.11.01); בש"פ 2876/03 טריף נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.4.03)).
לגופם של דברים, בית המשפט בחן החלופות שנסקרו על ידי שירות המבחן ואימץ את עמדת השירות כי אין מדובר בחלופות מעצר ראויות. אין לתמוה על מסקנה זו כאשר מביאים בחשבון כי שירות המבחן מצא כי קשה להעריך את יעילות החלופה המוצעת בעניינו של איוב והביע ספק רב אם יש בה כדי לצמצם את רמת הסיכון, גם כלפי איוב עצמו, ואילו המפקח שהוצע לגבי חליל הוא בעל עבר פלילי בתחום האלימות, הרכוש והסמים ושירות המבחן התרשם כי אין בחלופה זו כדי לצמצם את רמת הסיכון הגבוהה. חלופת מעצר כשמה כן היא - מכוונת היא להשיג את מטרות המעצר ובראשן איון מסוכנותו של הנאשם. בעניין שבפניי מדובר לכאורה בעבירות שבוצעו כחלק מסכסוך מתמשך ועל הנסיבות המקימות את מסוכנותם של העוררים עמדתי לעיל. איני סבורה כי חלופות המעצר המוצעות, רחוקות ככל שתהיינה, יש בהן כדי לאיין את מסוכנותם של העוררים. במצב הנפיץ הקיים בין שני פלגי המשפחה, כאשר פלג אחד ירד למעשה למחתרת, אם מאימת המשטרה ואם מאימת הפלג השני, דומה כי יש חשיבות רבה למניעת סיבוב נוסף של אלימות. החלופות המוצעות אינן כאלה שאני סבורה כי גם בתוספת תנאים מגבילים שונים יהא בהן כדי לאיין המסוכנות האמורה.
משכך, הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"א בשבט תשס"ח (28.1.08).